"לצלול בים התורה" נשמע מקסים... אולי גם קצת מפחיד?
"להקשיב לקול ד' הגדול והנורא". נשמע מלהיב, אולי גם קצת מבהיל?
אתה בטח מכיר חברים שהלכו לישיבה, שומע מהם חוויות ותחושות.
יש שקופצים לים התורה ומיד מתחילים לשחות.
שטים כמו דג במים, נהנים מכל רגע ומזדהים עם כל מילה,
ואפילו יכולים לצטט ולהסביר בעצמם.
יש שקופצים לאותו ים, ולא כל כך מצליחים לשחות.
בולעים מים וקצת משתעלים...
לפעמים חייבים לצאת רגע מהמים להירגע...
אתה שואל את עצמך: איך אני ארגיש אחרי כמה חודשים? למי אהיה יותר דומה?
אם אהיה מאותם שחיינים שמרגישים שם כל כך טוב,
האם באמת אצליח לעבור תהליך משמעותי?
לבלוע את התורה אל תוך קרבי?
וכשאצא מהישיבה? האם אמשיך לאהוב לשחות באותו ים?
 
אתה צודק, זה לא פשוט, השאלות במקומן.
ישנם שני אופנים בלימוד:
יש לימוד בדרך של הקשבה פסיבית, ויש לימוד בדרך של שאלה ותשובה.
בדרך הראשונה אדם מקשיב ומקבל אל תוכו את הדברים כפי שהם,
ועם הזמן מתרגל לחשוב ולדבר באותה הדרך.
לצד היתרונות בדרך ההקשבה הפסיבית,
לאחר זמן עלול האדם לגלות שהדברים עברו דרכו ולא נחקקו היטב בליבו.
כאילו הוא השאיר את האישיות שלו בחוץ, והאוזניים בלבד נכנסו לבית המדרש.
 
בישיבת בני נצרים לומדים בדרך השניה.
אתה מגיע עם כל אישיותך, מחשבותיך ורגשותיך לתוך בית המדרש.
שומע מתוך ענווה ורצון לגדול, אך לא מקבל "אוטומטית" את הדברים.
מקשה את כל הקושיות שיש בליבך - מתוך רצון להבין לעומק,
מתאמץ להבין - מתוך אמונה מוחלטת באמיתיות התורה ובשלשלת הקבלה.
תוכנית הלימודים אצלנו דומה לישיבות אחרות,
גמרא בעיון ובבקיאות, לימוד הלכה ואמונה.
היחודיות היא בלגיטימציה ואף בדרישה להקשות ולשאול על מנת להבין.
זו היא דרך "ארוכה שהיא קצרה". הדברים מתיישבים היטב על הלב,
ומקבלים את הניסוח והסגנון המיוחדים לך.
אם דרך זו "מדברת" אליך,
אם אתה אוהב ללמוד ולא רוצה לחנוק את השאלות,
אנו מזמינים אותך להצטרף אלינו, ומאמינים שכאן תוכל לפרוח.